פסק-דין בתיק תא"מ 19949-09-10

התובעת, בעלת עסק, מחזיקה בנכס שבגינו שילמה במשך שנים ארנונה ששיעורה נקבע על סמך נתונים בדבר שטחו שעליהם הצהירה. בשנת 2009 שבה התובעת ומדדה בעצמה את שטחו של הנכס, ומצאה שהוא קטן יותר ולפיכך השיגה על שיעור חיוב הארנונה בפני מנהל הארנונה של הנתבעת. בעקבות הגשת ההשגה נמדד שטחו של הנכס על-ידי הנתבעת, ונמצא ששטחו אכן קטן יותר מזה שלפיו חויבה התובעת בתשלום ארנונה, ולפיכך תוקן סכום הארנונה לתשלום בהתאם. עתה עותרת התובעת, בתביעה שהוגשה בהליך של סדר דין מהיר, להשבת תשלומי הארנונה שלטענתה, שילמה ביתר.

הנתבעת מבקשת את דחיית התביעה על הסף, מן הטעם שלטענתה, בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית, שבגינן ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה על פי סעיף 3 בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר).

בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 3.10.2011 הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על סמך כתבי הטענות המפורטים מאד שהוגשו מטעמם ועל סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. לבקשת הצדדים, הם הורשו להפנות את בית המשפט אל פסקי-דין נוספים שעליהם נסמכות טענותיהם, ואלו אמנם הוגשו (מטעם הנתבעת הוגש כפי שנקבע, ביום 4.10.2011, ומטעם התובעת הוגש באיחור, ביום 5.10.2011, ובתגובה לכך הוגשה השלמה מטעם הנתבעת ביום 6.10.2011).

א.         נושא התביעה ועיקר טענות הצדדים

2.         התובעת, המחזיקה בחנות המצויה בקניון מלחה בירושלים (להלן - הנכס), חויבה במשך שנים בתשלום ארנונה לנתבעת, ששיעורה נקבע על-פי מדידה עצמית שערכה התובעת לנכס שלפיה הצהירה ששטחו 140 מ"ר. ביום 11.8.2009 ערכה התובעת כטענתה, "מדידה מקצועית" של הנכס, וממצאיה העלו ששטחו 122 מ"ר. לפיכך הגישה השגה אל מנהל הארנונה ביום 14.9.2009 (לטענת הנתבעת ההשגה הוגשה ביום 30.9.2009), ובעקבותיה נמדד שטחו של הנכס על-ידי הנתבעת ונמצא ששטחו 124 מ"ר. בהתאם לממצאי מדידה זו, נקבע בהשגה ששטחו של הנכס לצורך תשלום הארנונה יתוקן בהתאם, והתיקון התייחס לחיוב בארנונה מאז תחילת שנת 2009.

לטענת התובעת, היא מחזיקה בנכס מאז יום 11.7.2003, ובמשך כל השנים חויבה בתשלום ארנונה ששיעורו חושב לנכס ששטחו 140 מ"ר. מכאן תביעתה להשבת כספי הארנונה שלטענתה, נגבו ביתר בשש השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, בהתבסס על נתון שגוי בדבר שטחו של הנכס. סכום זה, עומד לטענתה, על סך של 23,218.32 ש"ח, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סך של כ-35,000 ש"ח. לטענתה, השומה שנקבעה לנכס שבחזקתה במהלך אותן שנים הייתה מוטעית, לאור שטחו הריאלי של הנכס, כפי שנמצא אף במדידת שטחו שנערכה על-ידי הנתבעת.

3.         הנתבעת כאמור, אינה חולקת על העובדות כמתואר, אך מדגישה כי שומת הארנונה נקבעה על סמך שומה עצמית ודיווח של התובעת בעניין שטחו של הנכס. לטענתה כאמור, יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שעל-פי חוק הערר, הסמכות הייחודית לדון בנושא התביעה, נתונה לגופי הרשות המנהליים ובהם מנהל הארנונה וועדת הערר, ולא לבית משפט זה.

ב.         עיקר טענות הצדדים

(1)        טענות הנתבעת (העירייה)

4.         הנתבעת (העירייה) טוענת שיש לדחות את התביעה על הסף, לאור הוראת סעיף 3(א)(2) בחוק הערר, הקובע כי הסמכות הייחודית לדון בהשגות על שומת ארנונה נתונה לגופי הרשות המנהליים, שהם מנהל הארנונה וועדת הערר. לטענתה, סטייה מכלל זה אפשרית רק במקרים חריגים. כך אם אין לתובע כל דרך אחרת לקבל סעד; אם מועלים בתביעה נושאים בעלי חשיבות עקרונית או הבטחה שלטונית נטענת; ואם התביעה מבוססת על רשלנותה של הרשות. אולם לטענתה, המקרה הנדון אינו נופל בגדרם של אותם חריגים, וכך במיוחד לאור העובדה שהשומה נקבעה על יסוד הודעתו של הנישום המחזיק הנכס. לפיכך, היה על התובעת לפעול בהתאם למסלול הייחודי המותווה בחוק הערר ולפנות אל מנהל הארנונה במועדים הקבועים בחוק זה.

5.         הנתבעת טוענת שהתובעת לא סיפקה כל בסיס ראייתי או אחר לטענת הרשלנות המיוחסת לנתבעת, הנטענת על ידה. בהתאם לפסיקה הקובעת כי אין די בהעלאת טענת רשלנות בעלמא כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט, הסמכות הייחודית לדון בתביעה זו נתונה למנהל הארנונה, ולפיכך יש לדחות את התביעה על הסף.

6.         עוד טוענת הנתבעת, שלא חלה עליה כל חובה למדוד את הנכס מיוזמתה, לצורך עריכת השומה. מאחר שסכום החיוב בארנונה נקבע בהתאם להודעתו של החייב, בעל הנכס או המחזיק בו, התנהלותה הייתה סבירה, ראויה והוגנת בנסיבות העניין. כך גם במיוחד לאור הימצאות הנכס במרכז קניות, הנתון לשינויים ולשיפוצים רבים שבעקבותיהם חלים שינויים בשטחם של הנכסים.

7.         טענה נוספת אשר לטענת הנתבעת מצדיקה את דחיית התביעה, היא השיהוי שבהגשתה. לטענתה, התובעת איחרה את המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגות על שומת הארנונה. השיהוי שבהגשת ההשגה (הנע בין שנתיים, לשמונה שנים, שזו התקופה מאז תחילת ההחזקה בנכס ועד יום הגשת התביעה), המונע מהתובעת לבקש עתה מגופי הערר המנהליים השבה רטרואקטיבית עבור השנים שבהן לא טענה כי ישנה טעות בשומת הנכס, אינו מקנה לה זכות פנייה לבית משפט זה. מתן פתח להליך כזה, יסכל את תכליתה של הגבלת הזמן להגשת ההשגות הקבועה בחוק הערר, שהיא בעיקרה, לשמר את יציבותן התקציבית של הרשויות.

8.         הנתבעת מוסיפה וטוענת, שבתי המשפט דחו תביעות השבה מהסוג הנדון, הנסמכות על טענת עשיית עושר ולא במשפט כחריג לכלל הסמכות הייחודית הנתונה לגופי הערר המנהליים. כך מאחר שכאמור, השומה התבססה על פי דין ובהתאם להודעתו של בעל הנכס, ולכן אין כל בסיס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. כך גם טענותיה של התובעת, שעניינן העילה של הפרת חובה חקוקה, או חוסר תום לב מצד הנתבעת, נטענו בעלמא וללא כל בסיס עובדתי או משפטי. 

9.         לבסוף, טוענת הנתבעת שבכל מקרה, התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה ליום 14.9.2003, התיישנה זה מכבר.

(2)        טענות התובעת

10.        התובעת טוענת כי יש לדחות את בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף. לטענתה, סמכותו העניינית של בית המשפט נקבעת על-פי מבחן הסעד המבוקש, גם אם השאלות הטעונות הכרעה הן בתחומי המשפט המנהלי. מאחר שהסעד המבוקש בתביעה זו הוא כספי, ועניינו בתביעה להשבת כספים ששולמו ביתר, הסמכות נתונה לבית משפט אזרחי ולא לגופים המנהליים. עוד טענה, כי סילוקה של תביעה הסף, הוא אמצעי דיוני חמור שיש לנקוט בו רק במקרים חריגים וקיצוניים, שהמקרה הנדון, כך לטענתה, אינו נמנה עמם.

11.        התובעת מוסיפה וטוענת, כי אף אם לא הגישה השגות ועררים בפני הגופים המנהליים במועדים הנקובים בחוק, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט זה לדון בטענת הרשלנות הנטענת כלפי הרשות-הנתבעת. טענה המבוססת על כך שבמשך שבע שנים לא ערכה הנתבעת כל בדיקה מטעמה ונסמכה רק על הודעתו של בעל הנכס (הנהלת הקניון). לדידה, יש בעובדה זו כדי לפגוע בחזקת התקינות של מעשי הרשות, ומכיוון שהטעות בביצוע המדידה כמוה כרשלנות במידה מספקת המצדיקה חריגה מן הכלל, יש ליתן פתח לתביעת השבה בפני בית משפט אזרחי.

12.        לעניין טענת השיהוי שנטענה על-ידי הנתבעת, טוענת התובעת כי למרות סופיות השומה הנקבעת, יש לאפשר השבה של כספים שנגבו ביתר. לטענתה, בפסיקה נקבע, כי מקרים שבהם אינטרס הנישום לקבלת סכומים שנגבו ממנו ביתר, גובר על אינטרס הרשות שלא לערער את וודאותה התקציבית על-ידי פתיחה מחודשת של שומות הארנונה.